• נטע לוי גינת

"ילד בונקר" - על ילדים ששומרים הכל בבטן



"איך היה בגן?" כך זה מתחיל כיף, טיפסתי והתגלשתי ואכלתי פתיתים"- היא עונה.

"איך היה בבית הספר?" כך זה ממשיך

"סבבה, וקצת משעמם"- היא עונה, גם אם היה לה יום ממש מחורבן.


"איך היה היום?" שואלים את אותה הילדה כשהיא בתיכון ומתמודדת עם שנה סופר מאתגרת.

"ממממ"- עונה המתבגרת ומזיזה את הראש בקושי.


סיפור מוכר, לא?

החלק המעניין הוא, שאותו הסיפור יכול להיות מדויק עבור ילדה שמצליח לה חברתית, לימודית, סביבתית, והיא מלאה בשמחה וביטחון עצמי, אך באותה מידה, הוא יכול להיות נכון עבור ילדה שחווה קשיים חברתיים, לפעמים אפילו דחייה חברתית, קושי במסגרת החינוכית או דימוי עצמי נמוך. לעתים, הוא אפילו יכול להיות נכון על ילדה שחומקת מתחת לרדאר עם דיכאון ממשי או התנהגויות מסוכנות.


שיתוף כערך חיברותי או חברתי


אז מה זה בעצם שיתוף ולמה זה חשוב?


בני האדם, בשונה מבעלי החיים, מסוגלים להשתמש ביכולות החשיבה המורכבת, כמו למשל היכולת השפתית יכולת ההפשטה והדמיון, כדי לבנות קשרים מורכבים ולהשיג מטרות מורכבות.

אנחנו יכולים, למשל, לקבוע שבשבוע הבא בשעה 19:00 כולם נפגשים והולכים לים כדי לחגוג יום הולדת.


אותן יכולות קוגניטיביות מורכבות, מאפשרות לנו גם לזכור דברים מורכבים יותר, להרהר בעבר ובעתיד, לעסוק ברגשות מגוונים בו זמנית, ולכן גם להתמודד עם מציאות יותר מורכבת.


שיתוף היה מאז ומתמיד חלק מתהליך ה- חיברות (סוציאליזציה) או אסטרטגיה באמצעותה לומדים הילדים איך להסתדר בעולם עם בני אדם אחרים, ומה הן הנורמות החברתיות בסביבתם. דרך השיתוף, יכלו הילדים ללמוד שיעורים רבים על יצירת קשרים, חברות, התגמשות, התמודדות עם קונפליקטים שונים ועוד.


עם זאת, שיתוף ברגשות, מחשבות או התמודדויות לא תמיד היה נחשב ערך חברתי חשוב. בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה, האמינו שאין צורך לעסוק ולעבד את עומק הרגשות, ומה שחשוב זה נטו התפקוד ומילוי הצרכים הבסיסיים כמו אוכל ושינה.


בעשורים האחרונים, ובמיוחד בעשור האחרון, השיתוף הפך להיות ערך חברתי של ממש.

כזה שמצד אחד מאפשר יצירת ושימור קשרים חברתיים ומשפחתיים עמוקים יותר, אסטרטגיה לפורקן רגשות ודרך למציאת פתרונות לבעיות.

אך מצד שני, מרוב שערך השיתוף חשוב לנו, הוא הפך להיות המטרה עצמה, במקום הדרך.


"ילד בונקר" - מה זה ולמה זה קורה?


"ילד בונקר" זה כינוי שניתן לפעמים לילדים ששומרים הכל בפנים.

אלו שלא משתפים איך עבר עליהם היום, מה עובר עליהם או מה הקשיים שהם מתמודדים איתם.

זה נפוץ מאוד (ולעתים גם חשוב) בגיל ההתבגרות, אבל זה יכול להתחיל כבר מגיל הגן.


כמו לכל תכונה והתנהגות, נוכל לייחס סיבות רבות לכך שהילדים שלנו בוחרים שלא לשתף אותנו במה שעובר עליהם.

לרוב יהיה זה שילוב של ביולוגיה (תכונות שעמן נולד הילד- כמו למשל מופנמות, רגישות לתגובות הסביבה, קושי בביטוי ורבאלי ועוד) ושל הסביבה.




איך הסביבה משפיעה על ילדים ששומרים הכל בבטן?


העולם מלא בסכנות.

לפני שלושה עשורים- הילדים היו משחקים כל היום בחוץ, משתוללים ורצים. היו גם אז סכנות חברתיות, אבל אם הילד שלנו היה נופל, נפגע או מקבל מכה, היה הרבה יותר קל ל ראות את זה.


כיום- הסכנות הפיזיות פחתו, אבל הילד שלנו עלול ליפול, להיפגע או לקבל מכה נפשית מהתכתבות בוואטס אפ, מצפייה בטיקטוק או מחשיפה לסרטון לא מותאם לגילו ביו טיוב. את הסכנות האלו לא נוכל לראות על העור, וגם לא בצילום רנטגן. נוכל רק לשמוע אותן מהילד אם הוא יבחר לספר לנו, או לראות את תוצאותיהן בהתנהגות.


הורים רבים חוששים מאוד לשלומם של ילדיהם, ולכן חשים שהם חייבים לדעת כל מה שעבר עליהם במהלך היום כדי להגן עליהם.

המטרה, אם כך, הופכת להיות הוודאות של ההורה. הידיעה שהיום עבר בצורה "בטוחה" וללא סכנות מוגזמות. כתוצאה מכך, הילד לומד מאוד מהר שהסיפור של מה שעבר עליו (לפרטי פרטים) הוא הדבר הכי חשוב.

עם מי דיבר, מה אמרו לו, מי הרגיז אותו, כיצד הוא הרגיש, איך הוא הגיב ואיך פתר את הבעיה, האם המורה עזרה לו והאם זה היה מספיק מדויק, מדוע הוא לא דיבר איתנו עד עכשיו ומה עוד צריך לעשות בהמשך.

לעתים, המעגל הזה מביא להתפתחות של מחירים עבור הילד, ההורה ומערכות היחסים, ביניהם:

  1. השיתוף הופך מתהליך חיברותי למנוף למשא ומתן - הילד לומד שלמילותיו יש כח והן ישפיעו מאוד על התנהגות ההורה. כתוצאה מכך, הוא יכול להשתמש בשיתוף או הימנעות משיתוף ההורה כדי להשיג דברים שחשובים לו, או להראות התנהגויות שונות סביב הסיפור כמו סילוף האמת ושקרים מרובים כדי לשמור על הדברים שחשובים לו.

  2. תחושת המסוגלות העצמית נפגעת - עקב דרישה מרובה של ההורה מילדו לשתף בכל מה שעובר עליו, עלול הילד לחוש שההורה לא מאמין בו שהוא מסוגל להתמודד לבד עם המציאות והאתגרים בחייו. זה יקרה עוד יותר, אם ההורה גם ינסה לפתור את הבעיות שעלו מסיפוריו של הילד במקומו.

  3. קושי בנפרדות ועצמאות של הילד- ככל שהילד גדל, יש לו יותר צורך בנפרדות מהוריו, פיתוח זהות עצמאית הכוללת תכונות ודרכי התמודדות משלו. כאשר הוא חולק כל פרט מחייו עם ההורה, עשויה יכולת זו להיפגם והילד ירגיש תלותיות בהוריו, וקושי להיות עצמאי ולהבין מה חשוב לו.

  4. מתח וקונפליקט במערכת היחסים- לעתים ישנם הורים שמתעקשים על לדעת מה עובר על ילדם, עד כדי חוויה של הילד של חודרנות ופלישה למרחב הפרטי, שעשויה להביא לעימותים מרובים עם ההורה ונסיון להתרחק.

  5. לחץ וחרדה אצל הילד- ישנם ילדים שמתקשים להביע עצמם במילים. לעתים זה עקב עיכוב התפתחותי או קשיים שפתיים, לעתים עקב הפרעת קשב ולעתים עקב מצב רגשי שלהם כגון ביישנות, נטייה לפרשנות שלילית ועוד. הלחץ לשתף בכל מקרה, עלול להוביל את הילד לחוש לחץ וחרדה.


אז מה עושים עם ילדים ששומרים הכל בבטן?


השיתוף, כמו שאמרנו, הוא תהליך חיברותי חשוב, ונרצה שהילד שלנו ילמד שהוא יכול להיעזר באנשים הקרובים אליו כדי להתמודד עם קשייו בחייו.


כיצד ניתן לעזור לילד לשתף? ישנן כמובן אינספור דרכים וגישות, אך אתייחס היום לחלקן:


מודלינג - להיות מודל לחיקוי

הפסיכולוג ההתנהגותי בנדורה פיתח מושג זה בהקשר של תיאוריית הלמידה החברתית, ומשמעותו למידה דרך התבוננות, זכירה וחיקוי.

ההורים הם המודל העיקרי ללמידה של הילד בשנים הראשונות לחייו, עובדה משמעותית מאוד בהתייחס לנושא השיתוף כערך משפחתי ולנושאים רבים אחרים.


אם אני, כהורה, רוצה שילדי ישתף במה שעובר עליו, ידבר על רגשותיו ויביע אותם במילים (למשל יגיד "אני כועס" במקום לצרוח, להאשים או לחטוף משחק ממישהו אחר) אבל אני כהורה צועק, מאשים ומעניש כשאני כועס, סביר שאתקשה מאוד לגרום לילד שלי להתנהג כפי שאני מקווה שינהג.

התנהגות שאני רוצה לראות אצל ילדיי, אצטרך להשתמש בה בעצמי.

אם חשוב לי שבמשפחה שלי תהיה תרבות שיתוף- אני צריכה בעצמי לשתף במה שעובר עליי.


כשהילד חוזר מהגן או מביה"ס- אוכל לספר לו על היום שעבר עליי, אילו דברים מעניינים, מצחיקים ומשמחים חוויתי,

וגם עם אילו אתגרים נאלצתי להתמודד היום, כיצד הרגשתי ומה עשיתי.

בשלב זה, ייתכן שהילד שלי יהיה יותר פנוי ופתוח לספר על היום שעבר עליו.


גם כאן- מדובר בתהליך מתמשך.

אולי היום אספר על עצמי, ומחר, ובחצי שנה הקרובה, ולאט לאט הילד שלי ייפתח ויאפשר יותר שיח על מה שעובר עליו.


התאמה לגיל הילד ויכולת הביטוי שלו


כששואלים ילד בן שנתיים "איך היה לך היום?" הוא ככל הנראה יגיב במשהו מאוד קצר כמו "כיף" או "לא כיף".

ילד בגיל הזה זקוק, מבחינת בשלות התפתחותית, לשאלות מנחות יותר כדי לכוון את תשובתו.

במיוחד כשמדובר ב-9 שעות כמעט בהן הוא חווה המון דברים בלעדיי.


ניתן לשאול שאלות פתוחות אך מכוונות, כמו למשל- "עם מי שיחקת היום בחצר/בגן"? "איך היה לך בארוחה?", "מה למדתם היום במפגש?"," מה היה לך הכי מעניין/כיף/מעצבן היום?" ועוד.


ככל שהילד גדל, אוכל לשאול אותו שאלות פתוחות יותר ויותר. עם זאת, לעתים גם ילד בתיכון יזדקק להכוונה כלשהי מה מעניין אותי, כמו התעניינות בשיעורים ספציפיים או בקשרים חברתיים ספציפיים, שאלה אם היו לו קשיים שהתמודד איתם היום ועוד.


להשאיר פתוח- "אני כאן"


אנחנו מאוד רוצים לקבל את התשובות שלנו עכשיו.

צריך לזכור, עם זאת, שלפעמים הילד חוזר מהמסגרת עייף, רעב, עצבני או מותש, ואין לו כרגע כוחות לספר הכל.

אם הילד לא פנוי כרגע לספר, וגם אם הוא סיפר מעט, כדאי להשאיר את האפשרות לשתף פתוחה-

"אני כאן, אשמח לשמוע עוד אחר כך", או לנסות ולשאול אחר כך אם עכשיו מתאים לו לשתף.


ייתכן שלא יתאים גם אחר כך- וגם זה בסדר.

יש את מחר, ואת מחרתיים. כדאי לתת לילד את הזמן שלו ולאפשר לשיתוף להגיע ביוזמה וברצון שלו, ולא מתוך לחץ, כך שהוא ייהנה מהתהליך.


תגובה מעורבת אבל מתונה


כשהילד שלנו מספר לנו משהו משמח, נרצה לשמוח איתו.

כשהוא מספר לנו משהו עצוב או מכעיס- נרצה להיות איתו ולהביע אמפתיה לתחושותיו.

עם זאת, כדאי להימנע מתגובות מאוד מנופחות ומוגזמות.


תגובה כמו "מה!? איך המורה העזה להגיד לך את זה?? אני מרימה מחר את כל בית הספר על הרגליים!"

או "איך התייחסת ככה לחברה שלך! זה התנהגות ממש מגעילה, ככה לא יהיו חברות שלך!

עלולות לייצר אצל הילד חוויה שלילית מהשיתוף את ההורה, לתת לו לחוש שהוא לא מסוגל להתמודד, או לכעוס על ההורה עצמו.


גם אם הילד סיפר משהו שהכעיס או הדאיג, אפשר לומר את הרגשות אך לנסות ולהגיב בצורה מתונה כדי לעודד את הילד לספר עוד בהמשך, ולפעול כדי לפתור את המצב אם יש לילד צורך בעזרה.


תרבות משפחתית של שיתוף


בכל משפחה יש את התרבות שלה. תרבות משפחתית כוללת המון חלקים, למשל כמה כל אחד מסדר אחריו את הדברים שלו, כמה עוזרים במטלות הבית, כמה מתחלקים ותומכים, כמה מבלים יחד, כמה מארחים בבית או שיותר נוטים לצאת.

בחלק מהבתים ישנה תרבות משפחתית של שיתוף. היא עשויה להיווצר ממודלינג של ההורים, מעידוד שיח חופשי ותומך בין האחים ומבילויים משפחתיים מהנים.


אחת הדרכים המוצלחות ביותר להגביר את השיתוף בבית היא ארוחות משותפות.

כשיושבים כולם יחד מסביב לשולחן, ללא הסחות דעת, שיעורי בית, נהיגה או יציאה לחוגים, יש הרבה יותר פנאי לדבר.

הישיבה אחד מול השני והמבט בעיניים משמעותיים, ומאפשרים לעתים לילדים להיפתח יותר בקלות ולקבל תגובות חיוביות מבני המשפחה.

שאלות כמו "מה היה לך הכי כיף היום, ומה הכי מאתגר?" יכולות לפתוח שיח משפחתי בו וכולם שומעים ונשמעים.


חיזוק חיובי ומותאם


איזה כיף, הילדה סוף סוף שיתפה! בואו נעשה מזה חגיגה! או שלא?


השמחה כשהילדים בוחרים לשתף היא ברורה, אך כדאי שלא לתת לכך תשומת לב מוגזמת והתלהבות יתרה.

חיזוק הילד על עצם זה שהוא בחר להגיד לי איך עבר היום, עשוי להחזיר אותנו למעגל שבו עצם השיתוף מקבל המון כח.

בנוסף, חשוב גם שלא נחזק את התפקיד הזה של הילד שלא משתף.

אמירות כמו "סוף סוף שומעים אותך קצת!", או דיבור משפחתי על כך ש"יש לי ילד בונקר, מה לעשות", עלולים לחזק את המקום המופנם והסגור שבוחר שלא לשתף.


מה כן?

כדאי לחזק ולהראות עניין בתוכן שהילד הביא- כמו למשל "וואו, החוג שהיה לכם נשמע ממש מעניין! אולי תלמד אותי חלק מהתרגילים?, או "אני שמחה שסיפרת לי על הריב שהיה לך עם יונתן, ומתרגשת שהצלחת לפתור את הדברים לבד... איזה ילד עצמאי".


קבלת אי הוודאות


האתגר הכי גדול בעיני מבחינה הורית, הוא הצורך להבין שלא נוכל באמת להגן על ילדינו ב-100%.

גם אם הם יגידו לנו כל מה שעבר עליהם (מה שכנראה לא יקרה), אנחנו לא נוכל לפתור עבורם את הבעיות והאתגרים.

הניסיונות הרבים בזירה החברתית והבין-אישית, בהם הצלחות וכשלונות, הם חומרי הבנייה הכי חזקים שיבנו את עמודי התווך של האישיות של ילדינו, ואין בידינו דרך למנוע זאת ובמקביל לאפשר להם לגלות מי הם.


מה אנחנו יכולים לעשות?

לתת להם את ההרגשה שיש להם רשת בטחון קבועה, אחת כזו שגם אם הם ירגישו שהכל מתפרק וכל מה שהם בנו נופל, תהיה שם כדי לתמוך בהם ולאפשר להם לאט לאט להתחזק ולהתחיל לבנות מחדש.


ובעיקר, לתת להם את התחושה שלא משנה כמה טעויות הם יעשו בדרך, הרשת הזו תמיד תישאר שם מלאת אהבה וביטחון ללא תנאי (זה אתגר גדול בפני עצמו, אבל זה כבר לפוסט אחר...).


שיתוף נעים :)

58 צפיות