לעצור, לחוות, להתרגש, ללמוד - העולם מעיניהם של ילדים

כמה פעמים קרה לכם שניסיתם ללכת בבוקר מהבית לגן, מרחק של 150 מטרים, וזה לקח "רק" רבע שעה? רבע שעה שבה ניסיתם לבקש, לדרוש, לכעוס, להניע דרך תחרות או משחק, והילד התעקש לעצור אלף פעמים בכל צעד שלישי כדי להעיר משהו על משהו בסביבה?

לעשות (DOING)

אנחנו כהורים, כבר למדנו דבר או שניים בחיים. למדנו להתמודד עם לוחות זמנים, עם דרישות חיצוניות ועמידה באתגרים, עם מולטי טאסקינג ועם אלף מחשבות במקביל.

אנחנו רגילים לעשות, לתקתק, לקדם. גם בעבודה וגם בבית. רגילים להיות ב"DOING", לעשות לעומת להיות.

כשהייתי עם בן זוגי במדריד, ללא הילדים, לקחו לנו יומיים וחצי עד שהצלחנו להרפות מהעשייה. בתחילת החופשה היינו עסוקים בניסיון להספיק את כל המקומות, לנווט ברגל ממקום למקום עם אפליקציית "מפות", לקחת מוניות כדי להגיע יותר מהר ולטעום מהכל.

רק כמעט בסוף הטיול, כשהתחלנו פתאום להאט את הקצב, ראינו עיר אחרת לגמרי... ובאופן לא מפתיע, זה היה החלק הכי כיף בטיול.

להיות (BEING)

הילדים שלנו, לעומתנו, עוד לא למדו הרבה. ובניגוד אלינו, אין להם אין סוף משימות והתחייבויות. הם פנויים, סקרנים, ורוצים ללמוד כל הזמן ובכל מקום.

פנויים להיות ב"BEING". פשוט להיות.

ואיך הם לומדים? בכל החושים. מסתכלים, מריחים, שומעים, נוגעים, ופשוט חווים...

ננסה לדמיין את הדרך לגן מעיניו של ילד קטן שפנוי לבלוע את העולם בכל חושיו:

הציפורים מצייצות, כל אחת בשיר אחר. הדשא ירוק זוהר, והעץ שלידו ירוק כהה. הפרחים שעל השיח בוהקים בצהוב ונראים חלקים וקטיפתיים. על העלה הירוק מטפסת נמלה קטנה. הגוף שלה קטן ומורכב משני עיגולים מוזרים, עם המון רגליים!

המגע של הנעל בדשא הוא רך וקופצני. בכביש, לעומת זאת, הוא קשה וחזק ומרגיש אחרת לגמרי ברגליים. יש המון מרקמים בחוץ- פסים, נקודות, חלק, מחוספס.. דברים נעים עם הרוח העדינה ששורקת באוזניים.

יש כאן גם המון ריחות שמתערבבים. חלקם מתוקים, חלקם חמוצים, חלקם מסריחים... היי, כלב! מעניין מה הוא חושב. למה הוא מוציא לשון ואם הפרווה שלו נעימה.. כמה שיער יש לו!

ואנחנו, מהצד, כל רגע מפסיקים את החוויה, ולא מבינים למה הוא פשוט לא מגיע... איך אפשר להתמקד בהליכה לגן כשיש כל כך הרבה דברים יפים בחוץ?!?

לעצור יחד איתם

אז נכון שבבוקר, בדרך לגן, לרובנו אין זמן לעצור ולהסתכל על כל דבר ודבר. אבל ככל שנצליח למצוא רגעים קטנים של BEING, של שהייה ברגע הנוכחי עם הילדים שלנו, רגע של משחק משותף, של הסתכלות על נמלה או של צחוקים בלי סיבה, נוכל להרגיש לרגע את עולמו של הילד שלנו, להתחבר ממקום הרבה יותר חווייתי ופחות מילולי ומשימתי.

ואולי גם נוכל להיות קצת יותר סבלניים, להתחבר פנימה אל סימני הרגש שלנו, לעצור, לחוות, להתרגש וללמוד.

והילד שלנו? הוא יזכה לרגע של חיבור ושייכות, ולמידה דרך העיניים הגדולות, האוהבות והמבינות של אבא או אמא. וזה שווה הכל.