"המשפחה המושלמת שלי" - על פרפקציוניזם אצל ילדים

אנחנו חיים בחברה הישגית מאוד, והדגש בעולם המודרני הוא הרבה פעמים על תוצאה, ולא על תהליך.

והתוצאה, לא רק שצריכה להיות טובה, אלא חייבת להיות הכי טובה. הציור הכי יפה, הילדה הכי יפה בגן, התלמיד המצטיין, הכריך הכי טעים, הבגדים הכי אופנתיים, האוטו הכי שווה, הפרויקט הכי מוצלח וכד', מייצגים הרבה פעמים את השאיפה שלנו כמבוגרים, ואת האופן בו אנחנו מנחילים לילדינו לצפות מעצמם.

אנחנו רוצים שהם ירגישו שהם מצוינים. שיהיה להם ערך עצמי גבוה ושהם לא יתנו לאף אחד להוריד אותם. הכל טוב ויפה, רק מה? אי אפשר שכולם יהיו "הכי". ולא רק זה, אלא גם שבשביל להיות טוב במשהו, צריך להיכשל הרבה פעמים בדרך.

פרפקציוניזם והתפתחות

המושג פרפקציוניזם מוכר לכולנו מהקלישאה המוכרת בראיונות עבודה כששואלים "מה החיסרון שלך?". אבל בפועל, חשוב להפריד בין השקעה, תשומת לב לפרטים, למידה מטעויות ומיומנויות נוספות שמשפיעות על איכות העשייה ועל התוצאה, לבין פרפקציוניזם.

"פרפקציוניזם", לפי המילון, הוא שאיפה לשלמות, ומתייחס לנטייה שלא לקבל כל דבר שאינו מושלם.

פרפקציוניזם קשור לחוסר יכולת לשאת תוצאה שאינה מושלמת בעשייה האישית או בסביבה, ועשוי להביא לפגיעה ברווחה האישית ובאיכות החיים של ילדים ומבוגרים.

הילדות וההתפתחות רצופות באתגרים קלים וקשים, ובהרבה ירידות לשם עלייה.

אם נדמיין למשל פעוט שלומד ללכת, נראה שהוא חייב ליפול המון פעמים בדרך כדי ללמוד כיצד להניח את הרגל, איפה להשעין את מרב המשקל, כיצד להפעיל אנרגיה לשם תנועה ועוד. אם הפעוט המדומיין שלנו היה פרפקציוניסט, הוא היה מסרב ליפול, וכך היה יכול להיתקע שעות על גבי שעות בניסיונות להבין באופן תאורטי איך לעשות את הצעד המושלם, בלי ללכת בפועל. ויתרה מכך, כשהוא כבר היה מנסה, היה לו הרבה יותר קשה להתמודד עם הנפילה.

מבחינה קלינית, פרפקציוניזם מתקשר להפרעות שונות כגון הפרעה טורדנית כפייתית (OCD), חרדת ביצוע, לחץ, הפרעות אישיות ועוד, ועשוי להפריע גם להצלחה של טיפול רגשי. במהלך טיפול קוגניטיבי התנהגותי, למשל, נתייחס לפרפקציוניזם בפני עצמו, במטרה לעזור למטופל לבדוק את אמונותיו לגבי אי יכולתו לשאת את המצב הלא מושלם, ולהתנסות בחוויות של "חוסר מושלמות". היכולת לרכך את הצורך במושלמות, תאפשר מרחב פתוח יותר למגע והתמודדות עם קשיים רגשיים נוספים.

ילד שמתקשה לשאת חוסר שלמות, עשוי להגיב באופן לא מווסת כמעט לכל חוויה (למשל מגדל שהתפרק, קו שזז בציור, משפט שיצא לו לא מדויק, טעות בשיעורי הבית וכו') וכתוצאה מכך לחוות כישלונות מרובים או להימנע כלל מהתנסויות על מנת לא לחוש את הרגשות הלא נעימים הנלווים לכישלון. חוויות חוזרות של כישלון או מסרים מהסביבה שמה שהילד עושה "אינו מספיק", עשויים בתורם להוביל לירידה בתפיסת המסוגלות העצמית והערך העצמי של הילד.

לא הכל מושלם - לתת מרחב לטעות

אם נרצה לאפשר לילד להרגיש אהוב ושייך, ללא קשר למידת ההצלחה שלו, חשוב לתת בבית מקום לחברה חדשה- "טעות".

הכוונה היא לא רק אל פעמים בהן אנחנו טועים, אלא לכל הדברים שלא מסתדרים בדיוק כמו שרצינו, או שיצאו לנו כמעט אבל לא בדיוק, או שקיבלנו תוצאה "בסדר" למרות שהתאמצנו מאוד. איך נעשה את זה?

• לתת לעצמנו את מרחב הטעות- כשאנחנו, כהורים, לא מצליחים לעשות משהו עבור הילד שלנו כמו שקיווינו, צועקים או כועסים, לא מספיק קשובים, או שלא הצלחנו להבין בדיוק מה הוא רצה, חשוב לעצור ולהקשיב לסימני הרגש שלנו ולהתייחס אליהם. אם עולה אשמה או ביקורת, כדאי לנסות ולתת לעצמנו אמפתיה, לסלוח לעצמנו ולזכור שאנחנו תמיד מנסים להיות ההורים הכי טובים שאנחנו מסוגלים.

• לגלות לילדים שאנחנו לא מושלמים- דווקא במקומות האלו שלא הצלחנו, אנחנו נוטים להסתיר זאת ולהראות לילדים שמה שעשינו זה הכי טוב שיש, כדי שהם לא יחשבו עלינו דברים שליליים. במקום זאת, אפשר לתת מרחב לטעות, להראות לילדים שניסינו, שלא הצליח לנו, ושאנחנו מתוסכלים אבל מצליחים להסתדר עם זה. גם אם הילד יכעס עליי שהטוסט שהכנתי (בדיוק לבקשתו) זה ממש לא מה שהוא רצה, אני יכולה להשתתף בתסכול שלו ולהגיד "איזה באסה, ממש ניסיתי להכין בדיוק כמו שרצית. אולי בפעם הבאה יצליח לי יותר".

• לגלות לילדים שגם אצלנו לא הכל מושלם- כשדברים לא מסתדרים לנו, כשקשה לנו וכשאנחנו עצובים, אנחנו נוטים להסתיר את זה מילדינו כדי שלא ידאגו מכך שאנחנו חלשים ושבריריים. דווקא היכולת להראות לילד שגם להורים קורים דברים קשים, ובכל זאת הם מתגברים עליהם, עשויה להפחית את התחושה של הילד שעליו לעמוד בסטנדרט מושלם ולהרגיש מובן ושייך.

• לעודד ולחזק על תהליך ומאמץ- משפטים כמו "איפה 5 הנקודות שנשארו?" על ציון 95- זרקו לפח. גם התמקדות בשבחים רק על תוצאות איכותיות, פחות יעזרו לנו כאן. נרצה לשים דגש על מאמץ ועל התנהגויות שנרצה לראות יותר, כמו למשל: "כמה השקעת בציור הזה", "כמה סבלנות יש לך לשחק כך", "איזו יצירתיות", "השקעת המון מאמץ בלימוד למבחן ואני גאה בך" וכו'. גם כשאנחנו עושים דברים והתוצאה לא יצאה מושלמת, נוכל לפרגן לעצמנו ולתת להם לשמוע.

• "לשחק עם הטעות"- עם ילדים בכלל, ועם ילדים שנוטים לפרפקציוניזם בפרט, ניתן לנסות להפוך את ה"טעות" למשהו כיף- למשל להפסיד בכוונה במשחק, ליפול הכי מצחיק, להגיד משפט הכי מבולבל ולצייר ציור הכי עקום.

לסיכום, רובנו רוצים להיות מצוינים, וגם שהילדים שלנו יהיו כאלו. יחד עם זאת, חשוב שלא נשכח להתיידד עם הטעות, ולתת מקום לחוסר השלמות, כדי לאפשר לעצמנו ולילדים שלנו להרגיש שייכים, משמעותיים והכי חשוב- לאהוב את עצמם כמו שהם.